פרשת תצוה- בין עבדות החוסר מעשה לחירות העשייה

אהלן לכולם.ן, כאן לינוי בוגרת דרומה ב'. השבוע באתי לספר לכם על פרשת תצוה, פרשת האחות המשעממת של פרשת תרומות משבוע שעבר. אחרי כל הדרמה והאקשן שהתחלנו איתם את ספר שמות ובכללי מהספרים הקודמים, שתי הפרשות האלו באות קצת 'למתן' ובעצם להכווין את בני ישראל למקום חדש- מקום של פחות פינוקים, יותר עבודה. האמנם זו פרשה משעממת? בואו נתחיל.

הפרשת מתחילה במשפט "וְאַתָּ֞ה תְּצַוֶּ֣ה | אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְיִקְח֨וּ אֵלֶ֜יךָ שֶׁ֣מֶן זַ֥יִת זָ֛ךְ כָּתִ֖ית לַמָּא֑וֹר לְהַֽעֲלֹ֥ת נֵ֖ר תָּמִֽיד." שני דברים להתמקד בהם פה:

🕯️הפנייה פה היא למשה בעצם, ומתברר שזו הפרשה היחידה בחומשים שמות-ויקרא-במדבר שלא מוזכר בה שמו של משה. למה זה קרה? 'בעל הטורים' מסביר: כאשר חטאו עם ישראל בעגל, היה משה מפציר בפני אלוהים שיסלח להם ולא יענישם; הוא הגדיל לעשות ואמר, שאם אלוהים אינו סולח לבני ישראל – אז "מחקני נא מספרך אשר כתבת": תמחוק את שמי מהתורה. ואמנם, בסופו של דבר סלח אלוהים לבני ישראל, אבל אם משה אמר זה בהכרח אומר שהדברים יתממשו בצורה מסויימת, וזה אכן קרה בפרשת תצוה – שבה 'נמחק' שמו של משה ואינו מוזכר.

🕯️הפסוק מדבר על כך שבכל לילה ידליק אהרן את המנורה עם שמן זית זך. המנורה תדלק מערב עד בוקר. איך מדליקים נר תמיד? רש"י פירש את הפסוק במשפט: "מדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה". וכאן אני בוחרת להתמקד בפרשנות המעניינת שהביאה סיון רהב מאיר לפסוק ולפרשנות הזו של רש"י.

את השאלה "איך מדליקים לאש" אפשר לשאול גם בהקשר העולם החינוכי. איך אני כמורה מדליק אש שתישאר בתלמיד שלי, תשוקה לעשייה? אני כמדריכה מדליקה אש יציבה בחניכים שלי לפעול לשינוי? איך אני כהורה מדליק אש בילדיי, לבעור ולהאיר את אורם גם בלעדיי? ורש"י מציע לנו את הפרשנות של "עד שתהא שלהבת עולה מעליה". כלומר בהתחלה אכן צריך חינוך, הדרכה וליווי. צריך "להדליק" את האש. אבל מתישהו צריך להרפות- זה חונק מידי, וללא חמצן של שיחרור- האש יכולה להיכבות. צריך להרפות ולתת לילד להמשיך לבד. וזו שאלה שמלווה את התהליך החינוכי: מתי "משחררים"? מתי נותנים לבד?. "עד שתהא שלהבת עולה מעליה" זהו סוד האיזון הזה.

בהמשך הפרשה, והחלק העיקרי והמשמעותי בה- אנחנו מדברים על בגדים. בגדי הכהנים שיגיעו למשכן וכיצד יראו. יש תיאור מדויק של הצבעים, אבני החן, הבדים והפאר של כל בגד ובגד. מה זה משנה אתם שואלים? כי "הבגד עושה את האדם". זה משפיע על הכהן בעבודתו וזה משפיע עלינו שרואים אותו. הציווי הוא "בגדי קודש"- זה צריך להיות מפואר, מכובד ומושקע. באיזשהו מקום, אנחנו מתעלים את האסתטיקה לתוך הקודש הזה, והופכים את הבגדים למשהו שנותן 'קונטרה' לקדושה עצמה. בתכלס אנחנו עושים את זה כל יום- הרי כל ילד יכול להגיד שאדם שלובש חלוק לבן הוא רופא; אדם שחובש כתר הוא מלך; אישה שמכסה את ראשה היא דתייה; ואישה שלובשת שמלה לבנה היא כלה (ומוזמנים לחלוק עליי על זה, אשמח להפריך את הטענה הזו). הבגדים מעידים עלינו עוד לפני שהספקנו בכלל לספר על עצמנו. מה זה אומר על החברה שלנו? מה זה אומר עלינו?

ועוד הקשר מעניין של הנושא הזה. ישנן מספר ברכות שנאמרות לפני תפילת שחרית שנקראות "ברכות השחר". אחת מהן היא הברכה הבאה: "בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם. מַלְבִּישׁ עֲרֻמִּים". זו ברכה להודות על כך שיש לך בגדים ומה ללבוש בבוקר, גם הבגדים הם לא דבר מובן מאליו. המקום שהפרשה הזו נותנת על הבגדים, היא גם המקום שלנו לחשוב על מקומם בחיינו.

עוד עניין שאהבתי בפרשנות של סיון רהב מאיר לפרשה הזו, היא שהיא מציגה בפנינו את השאלה- מה הפסוק הכי חשוב בתורה? איזה פסוק יש בתורה שיכול לסכם את כולה?

תעצרו רגע לחשוב.

שמעון בן זכאי טוען שהפסוק הזה מסתתר בפרשת תצווה, תחת פסוק לט האנונימי: "אֶת־הַכֶּ֥בֶשׂ הָֽאֶחָ֖ד תַּֽעֲשֶׂ֣ה בַבֹּ֑קֶר וְאֵת֙ הַכֶּ֣בֶשׂ הַשֵּׁנִ֔י תַּֽעֲשֶׂ֖ה בֵּ֥ין הָֽעַרְבָּֽיִם". הפסוק מדבר על המונח קורבן התמיד שזהו קורבן עולה הבא כקורבן ציבור שהוקרב בבית המקדש פעמיים בכל יום: אחד בבוקר ואחד בין הערבים. הפרשנות של זה היא מהממת- הרי על מה העולם עומד? על יצירת שגרה והתמדה בה, יום יום, בוקר וערב. הפסוק מתאר יציבות, עמל, עבודה קשה. מה שבונה את העולם הזה, מייצב אותו ולא ישתנה לעולם. משהו שהיה כל כך חסר בתקופת הסגרים וכולם חיפשו איך ליצור אותו מחדש. בסופו של דבר, שמעון טוען, זה הדבר הכי חשוב. יותר מפסוקים כמו "שמע ישראל" או "ואהבת לרעך כמוך". לא חייבים להסכים איתו, אבל אין ספק שיש משהו במה שהוא אומר.

בהמשך לפתיחת הקטע שלי פה- בפרשה הזו עברנו מפינוקים לעבודה. עד עכשיו בני ישראל קיבלו דברים מהאלוהים: עשרת המכות על מצרים, הוציאו אותם מים סוף, הפילו עליהם מן מהשמיים, הביאו להם את עשרת הדיברות.. הכל מתנות ופינוקים. המצב הזה גרם לעם לקטר, להתלונן, להתרגל ולקחת את הדברים כמובן מאליו. אבל עכשיו? בפרשה הזו אנחנו רואים כמעט ורק הוראות- להדליק את המנורה, לבנות את המשכן, להכין את בגדי הכהנים הראויים. העם עובר ממצב פאסיבי ל אקטיבי- מעבדות החוסר מעש, לחירות העשייה. עשייה שמסתיימת בחשיבות ההתמדה, בפסוק אנונימי קטן שמתברר להיות הכי חשוב בתורה כולה. נסיים בשאלה- האם אתם בעשייה או בחוסר מעש בחייכם? פאסיביים או אקטיביים? אולי התשובה יכולה להשפיע על דברים אחרים שאתם מקווים\מאחלים לעצמכם עכשיו, איפה שהפרשה הזו לא תופסת אתכם.

שבת שלום,

לינוי בארוקס

דרומה ב'🌄