top of page

*על אירועי אתמול. לקראת שבת, 2 דקות קריאה*



ה-27 בינואר. אתמול ציינו בארץ וברחבי העולם את יום השואה הבינלאומי. אני מודה, לא ייחסתי למועד הזה המון בשנים האחרונות. אבל השנה התאריך הזה פוגש אותי במקום אחר. יש לי סיפור לספר: סיפורם של יהודי קהילת סלוניקי. הקהילה הגדולה ביותר ביוון בזמנו, שהושמדה כמעט לחלוטין לאחר האירועים.

בקיץ האחרון יצאתי לשליחות מדהימה ומיוחדת מאוד בקהילת יהדות סלוניקי ביוון. פגשתי קהילה קטנה ואינטימית, שחיבקה אותי כאילו הייתי חלק ממנה תמיד. כולם מכירים את כולם, עובדים או מתנדבים בקהילה, ונושאים על כתפיהם, כך מתברר, סיפור לא פשוט. בימים עברו קהילת סלוניקי הייתה הקהילה היהודית-הספרדית הגדולה ביותר באירופה, ובתקופות מסוימות אחת הקהילות היהודיות הגדולות בעולם. אנחנו מדברים פה על כמות של כ-60 אלף יהודים בעיר סלוניקי בלבד (!) בפרוץ מלחמת העולם השנייה. ב-1942 הצבא הנאצי כבש את סלוניקי, ואת הממדים של האירועים שהגיעו לאחר מכן אנחנו עדיין ממשיכים לגלות.

במהלך אחד הסופ"שים, הקהילה הזמינה אותי לביקור במוזיאון היהודי של סלוניקי, שהיה ממש 3 דקות הליכה מדירת ה- Airbnb שלי. האמת? לא ידעתי כמה אני לא יודעת. הסיור היה מרתק ולווה בתירגום לעברית לכל אורכו, יחד עם הסברים של Maya Naftali, שעובדת כרכזת החינוכית בקהילה ועבדה איתי צמוד לאורך הקיץ (על המקום שלה בחווית השליחות שלי, דרוש פוסט משל עצמו). המוזיאון היפייפה והקטן הזה, שהיה מסוגר תחת אבטחה כבדה מבחוץ וכמעט לא מצאנו אותו בהתחלה, היה נוף אחר מהנופים הקסומים של יוון. סיפור שאני מכירה כל כך טוב עוד ימי התיכון, מהטקסים ואירועים כל שנה, קיבל זוית חדשה מהקהילה המיוחדת שהתארחתי בה. קיבל שמות ופרצופים אחרים: דרך התמונות במוזיאון ועד כל חברי הקהילה שהכרתי פנים אל פנים, שהסיפור המשפחתי שלהם הולך יד ביד עם המוזיאון הזה. וסתם עוד סיפור חמוד: התלוותה אליי לסיור במוזיאון חברה, נערה נוצרייה ששימשה כמצילה ומגישת עזרה ראשונה במחנה. המחנה היה עבודת הקיץ שלה. כשהצעתי לה להצטרף אליי, בלי ציפיות יותר מידי שהיא תסכים, היא "שמחה מאוד על ההזדמנות ללמוד על ההיסטוריה של הקהילה שהיא עובדת איתה הקיץ". גם לזה, ממש לא ציפיתי.

באחד הימים אחרי המחנה הסתובבתי עם המדריכים היוונים בעיר. הסיפור שהיווה את השיא מבחינתי, היה כשהם סיפרו לי על ה'שבת השחורה' בסלוניקי. כל היהודים בגילאי 19 עד 45 קיבלו צו מחייב להתייצב ב"כיכר החירות" בעיר. כיכר שהלכתי לידה עשרות פעמים במהלך הקיץ. תחת איומים, כ־9,000 יהודים עמדו בשמש הלוהטת של יולי והוכרחו לבצע תרגילי התעמלות ולרקוד לקול צחוקם של הגרמנים והקהל היווני. תוך כדי הריקודים ספגו מכות אכזריות, ורבים נזקקו לטיפול. כ-7,000 מתוכם הועברו לעבודות כפייה לאחר מכן, ורבים מתו בכיכר עצמה. כיום, לצד הכיכר הוצבה אנדרטה לזכר האירועים.

77 שנים אחרי, וכיום קהילת סלוניקי מונה כ-1000 משפחות שממשיכות את פעילות הקהילה בעיר. זה לא נתפס, מ60 אלף לאלף; צעד אחר צעד, הקהילה בונה את עצמה מחדש. אני זוכרת שתפסתי את הראש וחשבתי, בכמה אומץ יהודי יוון ממשיכים את הסיפור שלהם. וכמה אנחנו, לא יודעים מזה כלום.







Comments


עקוב אחרינו
  • Facebook Basic Square
  • Twitter Basic Square
  • Google+ Basic Square
bottom of page