יהודים דיברו וכתבו בשפת המקום שבו הם חייו לאורך ההיסטוריה שלהם, במיוחד כאשר הם חייו בין עמים אחרים. הם גם פיתחו שפה, פולקלור, מוסיקה ותרבות שהושפעו במידה רבה מהתרבות המקומית. שפה ותרבות הלדינו, זאת שיהודים פיתחו במאות שנים של קיום בחצי האי האיברי, והמשיכו לפתח אחרי גירושם מספרד ופורטוגל נקראת "תרבות הלדינו" או, "תרבות יהודית ספרדית".
בעבר, אפילו ספרי קודש ותפילה נכתבו בארמית. הרמב"מ כתב בערבית. כלומר, לא תמיד יהודים התעקשו לדבר ולכתוב רק בעברית. במאות שנות גלות ספרד ובשכנות עם ערבים מוסלמים שהיו הכובשים ועם ספרדים ופורטוגזים שהיו אחר כך השולטים, היהודים לא רק השתמשו בשפתם, אלה גם הושפעו עמוקות מתרבותם. כך בסיפורי עם, כך בשמות משפחה, כך במנהגים, כך במוסיקה הליטורגית ועממית. ולא שיהודים לא דיברו על זיקתם ועל געגוע לארץ הקודש, לירושלים, להיות בני חורין, וכו.
כאשר במאה ה-19 לפי הספירה האקטואלית, התחילו עמי אירופה לבקש את עצמאותם, תהליך שקיבל עוצמה עם חולשתה והתפוררותה של האימפריה העותומנית, ובו בזמן במזרח ומערב אירופה התחילו ההשפעות אנטישמיות להפריע את חייהם של היהודים , אז גם היהודים חשבו ונלחמו למען מדינה עצמאית יהודית בארץ ישראל. זאת הציונות, היהודים רצו עם חפשי, יהודי, שחי במולדתו ההיסטורית ושמדבר את שפתו המקורית : עברית.
כבר מסוף שנות המאה ה-19 יהודים התחילו ליישב את האדמות בארץ ישראל, אדמות ברובן יבשות אשר בעליהן ערבים שמחו למקור ליהודים או שטחים ריקים מלאי סלעים לא מתאימים לחקלאות. המנהיגים הציונים והממונים לעליה מעולם לא חשבו על גירוש או חיסול האוכלוסייה הערבית (מוסלמית או נוצרית, דרוזים וצ'רקזים) שהיו תושבי המקום או שבאו והתיישבו בארץ תחת ריבונות עותומנית או אנגלית.
מגורשי ספרד ופורטוגל, אלה שלא רצו לשנות את האמונה שלהם כיהודים, ואפילו אלה שקיבלו בכוח את הנצרות לכמה דורות וחזרו ליהדותם (האנוסים) היו אנשים שלמדו וידעו לחיות יחד עם אלה שאינם יהודים. הם לא חינכו את ילדיהם לעוינות או לשנאה לעם אחר, לדת אחרת, אפילו למנטליות שונה. יהודים חיו את חייהם בתוך קהילתם, וקיבלו את שכניהם כמו שהם. כך היה ליהודי ספרד שהשתקעו לאחר ומאז 1492 (בארצות הבלקן ובארץ ישראל).
כך היה גם ביהדות אירופה ( עם כי חלקם רצו להישאר חרדים לדתם ובחרו את החצר של הרבי במקום להשתלב לחיי חברה). אבל מעולם לא חינכו יהודים את ילדיהם לשנוא של השונה.
היום יש ליהודים מדינה פורחת, מוצלחת, עצמאית. בעלת כוחות צבאיים וכלכליים והשפעה על כל אזור מזרח התיכון. הצלחה אשר מקורה עבודה קשה, נחרצות, חריצות, רצון עז לעצמאות, יצירתיות. כל זאת מבלי לשלול את זכותם של בני דתות אחרות ועמים אחרים לחיות ולשאוף לחים יותר טובים לילדיהם.
כאמור, במשך ההיסטוריה שלהם היהודים למדו לחיות יחד עם אחרים, למדו והצליחו להיות עם אמנם קטן במספרו אבל ועוצמתי ביצירתיותו, תוך ניסיון ונחישות להיות דוגמה לאחרים. אבל האנטישמיות לא פסקה דווקא במדינות "תרבותיות" של אירופה עד רצח 6 מיליון יהודים, כולל ילדים. אז גם העולם הבין מדוע היהודים לא רוצים לחיות תלויים בעמים אחרים.
בסוף, יהודים בחרו במולדתם ההיסטורית דתית, ובבירתה ירושלים, בשכנות ובקרבה לערבייה האזור ובשלום איתם.
זה בדיוק ההיפך של מטרת שכניו הערבים: הם לא רוצים את היהודים, ובמיוחד לא במדינה יהודית. באזור מזרח התיכון. עמי ערב מקריבים חיי אדם וחיי דורות צעירים לכאב, לעוני ולמוות רק בשביל למנוע מדינה עצמאית יהודית. נלחמו והמציאו שיטות לחימה משונות ועכזריות רק בשביל לגרש את היהודים באזור. ודווקא במלחמות הם פוגשים יום יום את הדורות של צעירים יהודים שאין בכוונתם לוותר על יהדותם ועל קיומם כעם מאוחד ועצמאי שחי בשלום עם שכניו. באף גן ילדים בישראל לא ייחנכו לשנאת השכן, כאשר בצד השני עדיין (הטבח אל יהוד) נשאר כביטוי מקובל.
מה הקשר בון המציאות להיסטוריה יהודית : ככל ששנים עוברות, הערבים ובראשם הערבים תושבי ארץ ישראל ייעשו חושבים ויראו את הפאר אשר הולך וגדל בין שתי אוכלוסיית כה שכנות, כה קרובות, כמה שאחת יכולה ללמוד מן השנייה, מבלי לוותר על דתם, על מנהגיהם, ואפילו על עצמאותם, חוץ מדגל ערבי, של עם ערבי ללא העושר של נפט, כמו קטר, דובאי, או אפילו של אירן, אבל שיילמד לחיות על השכל ועל היצירתיות של השכנים הקרובים: ישראל והיהודים.
למה קשור תרבות הלדינו לחיי יהודים בימינו ובאזורנו? בגלל שתרבות הלדינו מייצג את הדו-קיום, את ניסיון העבר של היהודים אם הערבים והמוסלמים ואפילו עם הנוצרים (ישו חי ומת כיהודי, ולדעתם של הנוצרים היהודים טעו כשלא הכירו בו כמשיח). בגלל שבמקור דת האסלאם מאוד קרובה לדת היהודית , האנטישמיות הנה המצאה נוצרית, והפכה לעויינות נגד היהודים בגלל הצלחתם של היהודים לצרוד בחיים ובכל מקום.
בתרבות הלדינו רגשות שנאה וחינוך לשנאה לא קיימים. למדנו לחיות יחד עם שכנינו שתמיד היו רוב, וידענו להמשיך ביהדותנו. לכן תרבות הלדינו הנה ונשארה סמל של תקווה להמשך חיינו כיהודים ובני אדם. כך לדעתי נוהגת גם מדינת ישראל של המאה-21.
נכון שאחרי גירוש ספרד, העם היהודי בארצות עותומניות עבר מחלוקות, משברים, פילוגים, והופיע משיח שקר שמטרתו הייתה דו קיום מוסלמי-יהודי. זה לא הצליח. צאצאים שלהם עדיין לא מתקבלים כיהודים או כמוסלמים.
אבל העולם הספרדי, זה שדיבר יהודית ספרדית (לדינו), זה שקיבל את העופי המתפשר ושיודע לחיות עם השכנים, לא קיצוני בדעותיו , בלבושו, בגישתו לשפות ותרבויות ים תיכוניות שונות חי וקיים, אסור לו לחשוב שתרבות הלדינו שייך לעבר, לכן לא כדאי לשמור אותו . גם אם זה לא "מהחיטולים עד התכרוכים "(de la fasha asta la mortaja (, שימור ומחקר על השפה ותרבות הלדינו נשאר כמתקון לקיום היהדות בין העולם שאנו חיים בו. שלא נדבר שזו שפה לטינית בעיקרה, ומקל מאוד לימוד והקרת שפות ותרבויות שונות, וזה מקרב לשלום.