לא פעם נשאלים : "מדוע אין ליוצאו תורכיה נציגות בכנסת?". שאלה לכאורה מביכה. אין כמעת עדה או יוצאי ארץ מסוימת נציג בכנסת, באמת למה? כאשר אנו יודעים שהעלייה מתורכיה אינה פחות טובה מהעלייה מארצות אחרות. אפילו בשנים הראשונות של המדינה, היו חברי כנסת ושרים יוצאי מרוקו, אירק, אירן, יוון, בולגריה, מארצות הברית, דרום אפריקה, בולגריה, יוגוסלביה לשעבר, ארצות אירופה וכו. מתורכיה אפשר לומר "במקרה" היה לנו חבר כנסת אחד, משה סרדינאס, שנבחר ברשימה של מפלגת מפאי כנציג המושבים ולזה לא היה המשך. אולי עוד אחד מרשימת ש"ס. והם לא בלטו בעשייה באופן מיוחד.
למה לא יצאו פוליטיקאים שעלו לישראל מתורכיה ? התשובה לדעתי מאוד ברורה : באנו עם מסורת מושרשת של "להיות אוטסיידר". הסתפקנו להיות אזרחים טובים. עלינו לישראל בגלל שזו מדינה יהודית, מתוך הזדהות, בנינו נפלו בשדי הקרב, היו לנו קצינים בצבא, עובדי ציבור מעולים ותרמנו לא פחות מאחרים לתעשייה, מסחר, בריאות, אקדמיה, והתיישבות. לא התקרבנו למפלגות שונות ואם היו אחד או שתיים במשך 70 שנה,, לא היו בכירים ולא כל כך נזכרים בעשיה פוליטית.
אין אפשרות להאשים את רמת ההשכלה ואת הרמה הסוציו-אקונומית של העולים מתורכיה.בפסיביות פוליטית. ראש המועצה הראשון של יהוד היה אברהם אלטלף ז.ל מאיזמיר. יחד עם זאת, ברור שהעלייה של שנות ה-70 ועד שנת 2017 שונה מזאת של שנות קום המדינה. כולם נושאים אותו הדי.אן.אי: לא השתחררנו מהמסורת (לא להתערב בענייני המדינה). נראה שאותם הגנים נמצאים בילדי יוצא תורכיה שנולדו בישראל.
צריך להודות בצער, שבישראל לא "הכי טובים" נמצאים בחיים פוליטיים. הבכירים במפלגות אינם כאלה שהפטריות הצעיר ירצה ללכת בעקבותיהם.. פרשיות שוחת וניצול מעמד לא חסרים, אי אפשר לא להתגעגע לאותם מנהיגים דגולים של השנים הראשונות של המדינה.
בשנת 1960, כאשר צעירים משכילים יוצאי תורכיה הקימו את ההתאחדות יוצאי תורכיה –כפי שהיא היום -, שר החוץ וראש הממשלה לשעבר משה שרת אמר להם: "איפה הייתם עד עכשיו?" . הוא לא התכוון בטח על (כך תלחמו על הזכויות שלכם), הוא רצה לומר (כך תתקרבו להנהלת המדינה, כמו כל היהודים שעלו לישראל). אנו חייבים לממש את המסר הזה, והזמן היגיע.
המציאות הים הנה שונה כעט, בשנה האחרונה באו מתורכיה מאות עולים משכילים, משפחות צעירות, סטודנטים, נשים בעלות מקצוע, לא בגלל שחשבו שקל להתאקלם לחיים בישראל, להיפך, הם ידעו היטב שקשה להתחיל מחדש חיים ללא שפה, לעזוב מקום פרנסה וסביבה חברתית. זו הייתה בכירתם החופשית למען עתיד ילדיהם ושל עצמם, למרות כל הקשיים.
אלה שבכרו את העיר רעננה, והם רבים, ידעו להתחיל להתארגן ולהיפגש סביב בית כנסת של יוצאי תורכיה שהם עצמם הקימו. אנו רואים אותם ואת אלה שנקלטו בערים במרכז, להשתתף ולהתעניין בפעילות של ההתאחדות יוצאי תורכיה בישראל, ושל קבוצות חברתיות אחרות שבהם מדברים תורכית. זו התחלה מצוינת עבורם, ולנו, הוותיקים התפקיד לקלוט ולעודד אותם. ודאי שהם לא יתחילו מיד בעשיה חברתית או פוליטית מבלי לפתור את בעיותיהם הקיומיות.
כאשר יהיה לנו חבר כנסת אחד ממוצא תורכיה, הוא יהיה סמל של מתינות, דרך ארץ, ליברליות, שיקול דעת, יושר וצדק. הוא לא יהיה נציג של שום מגזר בישראל. בגלל שאנחנו לא סקטור, אין לנו זכויות או דרישות מיוחדות כיוצאי תורכיה. נכונותנו בכנסת תסמל את ההבדל בין היותנו מיעוט יהודית בתורכיה ולהיות בין הרוב היהודי בישראל.
זה יכול להתגשם בדרך אחד : הצטרפות לאחת מהמפלגות פוליטיות בישראל לפי השקפת עולם של כל אחד, להיות פעיל בשלטון המקומי, לבלוט בעשיה, וכמובן לרצות להתקדם בחיים הפוליטיים. אנחנו לא רגילים לזה, אבל חייבים להתרגל למציאות : זאת המדינה שלנו, ויש הרבה מה לתקן כאן.